<h1>ספר התרומות שער מ"ט חלק י"ז</h1>
<h2>דף לו.</h2>
דע והבן כי אין התפיסה מועלת אלא לדבר שאינו יכול להלוך מעצמו והוא שמור ועומד תחת בעליו, כגון מטלטלים ועבד קטן שאינו מהלך על רגליו ובהמה משומרת, בכל אלו אם טען התופס משכון הוא בידי או קניתים ממך או נזק עשו לי הרי זה בחזקת התופס ונשבע התופס ויטול אם יחזיק בשלו. ואם היו עבדים גדולים שהולכים מדעתם או בהמה שאינה משומרת אלא מהלכת בכל מקום ורועה אין תפיסתו וחזקתו מועיל לו כלום. כדגרסינן [ב"ב ל"ו ע"א] הגודרות אין להם חזקה וכן העבדים, ואוקימנא בעבדים גדולים. ובאלו אחר שיביא הטוען עדים שהם ידועים לו תחזור הבהמה והעבד לבעליו וישבע היסת על טענתו שלא מכר ולא נתן, אבל אם החזיק בו שלש שנים ויש לו עדים בכך הרי זה נאמן וישבע היסת שלקחו ממנו. ויש לברר אם צריך לכל תופס שיועיל לו תפיסתו שיעשנה מחיים דלוה או אם די לו בתפיסה דלאחר מיתה להפרע ממנו כנגד חובו. דע כי אין חלוק בזה כי אם לענין חוב ואלמנה שתפסה מטלטלין בכתובתה, שאם תפסה מחיים של בעלה גובה מהן ואם תפסה לאחר מיתה אינה גובה מהן אם יש להם קרקע, אבל מזונות של אלמנה בין מחיים בין לאחר מיתה מועיל להם תפיסתן. והכין פסק הרב בהלכותיו פרק אלמנה ניזונת [כתובות צ"ו ע"א] והא ודאי גרסינן לה בכתובות בעובדא דמלוגא דשטרי דאיתא פרק הכותב [כתובות פ"ה ע"א], ובכולהו פסקינן דתפיסה דלאחר מיתה לא מהניא. וה"מ דאמרן דלא מהניא תפיסה דלאחר מיתה בדורות הראשונים שלא היו מטלטלין של יורשים משועבדים לב"ח ולפיכך כיון דלא תפסינהו מחיים קמו ליה ברשות היורשים ומטלטלין דיתמי לא משתעבדי, אבל עכשו שתקנו הגאונים להיות כל מטלטלין ואף של יתומים משועבדים לבעל חוב לא שנא תפסינהו מחיים לא שנא תפסינהו לאחר מיתה דלוה בכלהו הויא תפיסתו תפיסה להפרע ממנו חובו עד כדי דמיהן ובשבועה. מיהו אי תפיס מלוגא דשטרי לענין משכונא בלחוד הוא דמהניא ליה תפיסתו, אבל לא כייפינן הלווים שבשטרות לפרוע לו כלום, ואפילו תפסינהו מחיים דלוה, דאין אותיות נקנות במסירה, אלא מיבעי ליה שטרא דראיה. וכן פסק הרב בהלכותיו פרק הכותב [שם]. בשער המיוחד להקנאת אותיות אנו עתידין לפרש דיני תפיסתו אי טוען שלי הוא במשכון הוא אצלי. ואיכא מ"ד דכל מידי דתפיס איניש בטענת מלוה ע"פ כיון שדין חתוך הוא שמלוה ע"פ אינה גובה מן היתומים אלא על הדרכים הידועים [ב"ב קע"ד ע"ב], כיון שמת ראובן פקע חובו של שמעון מעל בניו ומעל נכסיהם. ואיכא דפליג. וה"ר יהודה ז"ל לא הכריע הדעות הללו. ולדידן מסתברא דסברא קמא ליתא, דכיון דאלו אית ליה סהדי למלוה דהודה לו חובו או שמתוה ומית בשמתיה או מת תוך זמן לא פקע חוביה, וכן נמי אלו תפס מחיים לא פקע חובו, הלכך מאי דתפיס השתא ואמר דבדיניה תפיס נשבע וגובה, דמהימן במגו, שהרי תפס תפיסתו בלא עדים. ודע והבן בכל ענין תפיסה שהזכרנו בזה השער שהיא מועלת לו אם התופס תפס מה שתפס בשביל פקדון שהפקיד לחבירו ולא השיבן לו בזה אין תפיסתו מועלת לו, שהרי אין תביעתו ותפיסתו מחוור ומבורר שבדין יתפוס, שהרי אין יודע בברור אם נאנס הפקדון תחת יד הנפקד אם לאו ואולי פטור הוא ממנו, ואיך יטעון ויאמר אתפוס שלו מפני שהוא חייב לי שהרי אינו יודע אם נתחייב לו אם לאו. וכתב הרמב"ן ז"ל שמעתי כדבריך לרבים וגדולים ואינו כן, שאפילו הפקיד לחברו אם תפס בשלו בלא עדים וראה וירדו לדין אם הנפקד טוען החזרתיו לך או לא הפקדת לי כלום, (או) [ו]התופס אומר הפקדתיך ולא החזרת לי התופס נאמן ומגבין לו כדי פקדונו ממה שתפס ואין טוענין לנפקד נאנס, ואי איהו לא טעין אנן טענינן ליה. ועוד כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, הלכך זה נאמן ונוטל ממה שתפס, אבל טען פקדונך נאנס נאמן ובשבועה. ואותה תשובה שנמצאת לרבינו האי גאון ז"ל על דרך זו אפרש אותה כדי לקיימה, ע"כ. ובשבועה שנשבע התופס איכא פלוגתא ביני רבוותא, איכא מ"ד דשבועה כעין דאורייתא היא ובנקיטת חפץ, שהרי הוא נשבע ונוטל, וכשבועת משכון דמיא ולא מהפכינן לה. ואיכא מ"ד דשבועת היסת היא. ואיכא מ"ד אי מאי דתפיס איתנהו זוזי שמחשב כנגד חובו ונפטר, דההיא תפיסה דמיא למאן דטעין מנה לי בידך והלה השיבו אין לך בידי כלום דלא מחייב אלא שבועת היסת בלחוד, אבל אם התופס תפס חפץ מן חברו הואיל והוא צריך להחזיר אותו חפץ לבעליו והוא יתן לו את מעותיו ההיא ודאי דמיא למשכון שנשבע עליה כעין דאורייתא.
<h2>דף קעד:</h2>
דע והבן כי אין התפיסה מועלת אלא לדבר שאינו יכול להלוך מעצמו והוא שמור ועומד תחת בעליו, כגון מטלטלים ועבד קטן שאינו מהלך על רגליו ובהמה משומרת, בכל אלו אם טען התופס משכון הוא בידי או קניתים ממך או נזק עשו לי הרי זה בחזקת התופס ונשבע התופס ויטול אם יחזיק בשלו. ואם היו עבדים גדולים שהולכים מדעתם או בהמה שאינה משומרת אלא מהלכת בכל מקום ורועה אין תפיסתו וחזקתו מועיל לו כלום. כדגרסינן [ב"ב ל"ו ע"א] הגודרות אין להם חזקה וכן העבדים, ואוקימנא בעבדים גדולים. ובאלו אחר שיביא הטוען עדים שהם ידועים לו תחזור הבהמה והעבד לבעליו וישבע היסת על טענתו שלא מכר ולא נתן, אבל אם החזיק בו שלש שנים ויש לו עדים בכך הרי זה נאמן וישבע היסת שלקחו ממנו. ויש לברר אם צריך לכל תופס שיועיל לו תפיסתו שיעשנה מחיים דלוה או אם די לו בתפיסה דלאחר מיתה להפרע ממנו כנגד חובו. דע כי אין חלוק בזה כי אם לענין חוב ואלמנה שתפסה מטלטלין בכתובתה, שאם תפסה מחיים של בעלה גובה מהן ואם תפסה לאחר מיתה אינה גובה מהן אם יש להם קרקע, אבל מזונות של אלמנה בין מחיים בין לאחר מיתה מועיל להם תפיסתן. והכין פסק הרב בהלכותיו פרק אלמנה ניזונת [כתובות צ"ו ע"א] והא ודאי גרסינן לה בכתובות בעובדא דמלוגא דשטרי דאיתא פרק הכותב [כתובות פ"ה ע"א], ובכולהו פסקינן דתפיסה דלאחר מיתה לא מהניא. וה"מ דאמרן דלא מהניא תפיסה דלאחר מיתה בדורות הראשונים שלא היו מטלטלין של יורשים משועבדים לב"ח ולפיכך כיון דלא תפסינהו מחיים קמו ליה ברשות היורשים ומטלטלין דיתמי לא משתעבדי, אבל עכשו שתקנו הגאונים להיות כל מטלטלין ואף של יתומים משועבדים לבעל חוב לא שנא תפסינהו מחיים לא שנא תפסינהו לאחר מיתה דלוה בכלהו הויא תפיסתו תפיסה להפרע ממנו חובו עד כדי דמיהן ובשבועה. מיהו אי תפיס מלוגא דשטרי לענין משכונא בלחוד הוא דמהניא ליה תפיסתו, אבל לא כייפינן הלווים שבשטרות לפרוע לו כלום, ואפילו תפסינהו מחיים דלוה, דאין אותיות נקנות במסירה, אלא מיבעי ליה שטרא דראיה. וכן פסק הרב בהלכותיו פרק הכותב [שם]. בשער המיוחד להקנאת אותיות אנו עתידין לפרש דיני תפיסתו אי טוען שלי הוא במשכון הוא אצלי. ואיכא מ"ד דכל מידי דתפיס איניש בטענת מלוה ע"פ כיון שדין חתוך הוא שמלוה ע"פ אינה גובה מן היתומים אלא על הדרכים הידועים [ב"ב קע"ד ע"ב], כיון שמת ראובן פקע חובו של שמעון מעל בניו ומעל נכסיהם. ואיכא דפליג. וה"ר יהודה ז"ל לא הכריע הדעות הללו. ולדידן מסתברא דסברא קמא ליתא, דכיון דאלו אית ליה סהדי למלוה דהודה לו חובו או שמתוה ומית בשמתיה או מת תוך זמן לא פקע חוביה, וכן נמי אלו תפס מחיים לא פקע חובו, הלכך מאי דתפיס השתא ואמר דבדיניה תפיס נשבע וגובה, דמהימן במגו, שהרי תפס תפיסתו בלא עדים. ודע והבן בכל ענין תפיסה שהזכרנו בזה השער שהיא מועלת לו אם התופס תפס מה שתפס בשביל פקדון שהפקיד לחבירו ולא השיבן לו בזה אין תפיסתו מועלת לו, שהרי אין תביעתו ותפיסתו מחוור ומבורר שבדין יתפוס, שהרי אין יודע בברור אם נאנס הפקדון תחת יד הנפקד אם לאו ואולי פטור הוא ממנו, ואיך יטעון ויאמר אתפוס שלו מפני שהוא חייב לי שהרי אינו יודע אם נתחייב לו אם לאו. וכתב הרמב"ן ז"ל שמעתי כדבריך לרבים וגדולים ואינו כן, שאפילו הפקיד לחברו אם תפס בשלו בלא עדים וראה וירדו לדין אם הנפקד טוען החזרתיו לך או לא הפקדת לי כלום, (או) [ו]התופס אומר הפקדתיך ולא החזרת לי התופס נאמן ומגבין לו כדי פקדונו ממה שתפס ואין טוענין לנפקד נאנס, ואי איהו לא טעין אנן טענינן ליה. ועוד כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, הלכך זה נאמן ונוטל ממה שתפס, אבל טען פקדונך נאנס נאמן ובשבועה. ואותה תשובה שנמצאת לרבינו האי גאון ז"ל על דרך זו אפרש אותה כדי לקיימה, ע"כ. ובשבועה שנשבע התופס איכא פלוגתא ביני רבוותא, איכא מ"ד דשבועה כעין דאורייתא היא ובנקיטת חפץ, שהרי הוא נשבע ונוטל, וכשבועת משכון דמיא ולא מהפכינן לה. ואיכא מ"ד דשבועת היסת היא. ואיכא מ"ד אי מאי דתפיס איתנהו זוזי שמחשב כנגד חובו ונפטר, דההיא תפיסה דמיא למאן דטעין מנה לי בידך והלה השיבו אין לך בידי כלום דלא מחייב אלא שבועת היסת בלחוד, אבל אם התופס תפס חפץ מן חברו הואיל והוא צריך להחזיר אותו חפץ לבעליו והוא יתן לו את מעותיו ההיא ודאי דמיא למשכון שנשבע עליה כעין דאורייתא.
